דף הבית >> מאמרים וכתבות >> "תהליך האינדיוידואציה השנייה"
 
"תהליך האינדיוידואציה השנייה" - תפיסתו של פ. בלוס את התהליך המרכזי בגיל ההתבגרות.

Blos, P. (1979). “Second individuation process”. In The Adolescent passage: developmental issues. pp. 141-170. New York:International press.
"תהליך האינדיוידואציה השניה" - תפיסתו של פ. בלוס את התהליך המרכזי בגיל ההתבגרות.

המחבר מציע לראות את ההתבגרות בכוללותה כתהליך אינדיבידואציה שני. הראשון הושלם לקראת סוף השנה השלישית עם השגת קביעות עצמי ואובייקט . המשותף לשתי התקופות הוא פגיעות מוגברת של מבנה האישיות ודחיפות של שינויים במבנה הנפשי המתרחשים בהרמוניה עם הנחשול הבשלתי קדימה. לבסוף, שתי התקופות אם אינן מתנהלות כשורה מלוות בסטייה ספציפית (פסיכופתולוגיה) התואמת לכשל באינדיבידואציה. מה שבינקות הינו "בקיעה מהקרום הסימביוטי בכדי להפוך לזאטוט אינדיבידואלי" (מאהלר, 63) הופך בהתבגרות להתרה של תלות משפחתית, של קשרי אובייקט ינקותיים כדי להפוך לחבר בחברה הכוללת, בעולם הבוגר.
ללא התנתקות מוצלחת מאובייקטים ינקותיים מופנמים, מציאת אובייקטים חוץ-משפחתיים מעוכבת, נחסמת, או נותרת מוגבלת לחזרות (רפליקציות) ותחליפים פשוטים. האגו מעורב בתהליך באופן מהותי, עד להתבגרות, האגו ההורי היה נגיש לילד כהרחבה לגיטימית של האגו. זהו אספקט אינטגרלי של תלות ילדית בעזרה בבקרת חרדה ובבקרת ערך עצמי. לפיכך, בהתבגרות אנו צופים בחולשת אגו יחסית גם בשל ההעצמה של הדחפים, וגם בשל חולשת אגו אבסולוטית הנובעת מדחייה התבגרותית של תמיכת האגו ההורי. ההתנתקות מהאובייקט הינקותי מלווה בבשילת אגו. שינויי אגו מצטברים המקבילים להתפתחות הדחפית מתאספים לכדי חידוש מבני, שהינו התוצר האולטימטיבי של האינדיבידואציה השניה.
בהתבגרות מופיעים יכולות וכישורים ייחודיים וחדשים של האגו, למשל, ההתפתחות המרהיבה בתחום הקוגניטיבי (Inhelder and Piaget, 1958). עם זאת, התצפיות מותירות תהייה לגבי האוטונומיה הראשונית שלהם, ואי התלות שלהם בהבשלה דחפית. הניסיון מלמד, שכשההתפתחות הדחפית מפגרת משמעותית אחר דיפרנציאצית האגו, פונקציות האגו שנרכשו, ישאבו לשימושים הגנתיים ויאבדו את אופיין האוטונומי. ולהפך, התקדמות בהבשלת הדחפים משפיעה לטובה על דיפרנציאצית האגו ותפקודו.
המחבר יפנה למסלול שהאינדיבידואציה פוסעת בעקבותיו לאורך ההתבגרות. בחקירת תהליך זה הרבה נלמד ממתבגרים שהתחמקו מטרנספורמציה של המבנה הנפשי והחליפו את ההתנתקות מאובייקטים פנימיים בקיטובם; במקרים אלו תפקיד חברתי והתנהגות, ערכים ומוסריות נבחרים על ידי היותם באופן דמונסטרטיבי שונים, או הפוכים לאלו של הדמויות המופנמות. הפרעות באגו, המופגנות ב-acting out, הפרעות למידה, היעדר מטרה, דחיינות, מצביי-רוח ונגטיביזם, הם לעתים קרובות הסימפטומים של כשל בהתנתקות מאובייקטים ינקותיים, ולפיכך, מייצגים את הירידה מהפסים של תהליך האינדיבידואציה עצמו. קלינאים מזהים את הדחייה הרבתית על ידי המתבגר של משפחתו ועברו, כמעקף מוטרף של תהליך ההתנתקות המכאיב. הימנעויות כאלה בדרך כלל חולפות מעצמן; אך הן עלולות, להפוך לדפוסים מבשרי רע. מוכר המתבגר שבורח, נוהג במכונית גנובה, עוזב את בית הספר, עובר להתנהגות מופקרת או סמים. במקרים אלו הפעולה הקונקרטית מייצגת משימה התפתחותית, למשל, התרחקות גיאוגרפית מהבית מחליפה את ההתרחקות הנפשית מתלויות הילדות. מתבגרים אלו בדרך כלל הרחיקו את עצמם ממשפחותיהם, מתוך שכנוע ששום קומוניקציה מועילה אינה אפשרית בין הדורות. בהערכה של מקרים אלו לעתים קרובות אדם מגיע למסקנה שהמתבגר "עושה את הדברים הלא נכונים מהסיבות הנכונות". לא ניתן לפספס בקריעה האלימה החירומית מהילדות ומהמשפחה, את הבריחה ממשיכה רגרסיבית מציפה אל הגרנדיוזיות, הביטחונות והסיפוקים הינקותיים. המאמץ להיפרד מתלויות ינקותיות הוא בהרמוניה עם המשימה ההתבגרותית, אלא שהאמצעים המיושמים לעתים מכשילים את המומנטום ההבשלתי.
עבור רבים מהמתבגרים קריעה אלימה זו יוצרת הפוגה, עד שההתפתחות הפרוגרסיבית מתלקחת מחדש. לאחרים היא הופכת לדרך חיים שמובילה מחדש אל מה שניסו להימנע ממנו, כלומר, רגרסיה. על ידי כפייה של מרחק גיאוגרפי, מוסרי ואידיאולוגי מהמשפחה או זירת הילדות, מתבגר זה הופך את הפרידה הפנימית למיותרת. בנפרדות האקטואלית שלו ובעצמאותו הוא חווה תחושה מרעילה של ניצחון על עברו והולך ומתמכר למצב זה שנראה כחופש. נפרדות פיזית מההורה או הנגדה של העבר דרך שינויים במעמד חברתי, סגנון לבוש, התעניינויות מיוחדות ובחירות מוסריות לעתים קרובות מייצגות את הדרך היחידה שבה המתבגר יכול לשמר לכידות בשלבים מסוימים של האינדיבידואציה. מידת הבשלות שתושג לבסוף תלויה במידה שבה תהליך האינדיבידואציה התקדם או נתקע. אם כך, האינדיבידואציה השניה היא מושג יחסי: מצד אחד היא תלויה בבשלות הדחפים, ומצד שני, היא תלויה בעמידות הנרכשת במבנה האגו.
חוסר היכולת להינתק מהאובייקטים הפנימיים שלא על ידי דחייה ואובדן בסיס נחווה סובייקטיבית כתחושת ניכור. אנו מזהים בה את מצב הרוח המוגבל של נתח משמעותי בין המתבגרים בני זמננו, בנים ובנות מבטיחים ומוכשרים שגדלו במשפחות שאפתניות ויחד עם זאת מפנקות (במובן הרע-) פרוגרסיביות, וליברליות בדרך כלל מהמעמד הבינוני. חקר המורפולוגיה של האינדיבידואציה בהתבגרות מפרספקטיבה היסטורית מוכיח שכל עידן מפתח תפקידים וסגנונות בולטים שבאמצעותם משימה התבגרותית זו ניטעת ומחוברתת. ההבדל המהותי נותר האם דרך חיים חדשה זו הפכה לשדה קרב מותק של שחרור מתלויות ילדיות, ובכך הובילה לאינדיבידואציה, או האם צורות חדשות אלו הפכו לתחליפים קבועים של מצבים ילדיים ובכך חסמו התפתחות פרוגרסיבית. הערך (valence) הפתוגנומי (=יוצר פתולוגיה) של פרידה פיזית כמו "בריחה", "עזיבת בית-ספר" או פריצה לסגנון חיים לכאורה בוגר, מיני במיוחד, ניתן לקביעה רק אם מתבוננים בו ביחס לאתוס התקופתי, למיליה הכולל ולסנקציות המסורתיות שלו וצורות ההתנהגות שמבטאות צרכים התבגרותיים.
חזרה של דחפים ועמדות אגו ינקותיות הנה מרכיב מהותי בתהליך הניתוק ההתבגרותי. פונקציות אגו יחסית יציבות, למשל זיכרון או בקרה מוטורית והבניות פסיכולוגיות יציבות יחסית כמו סופר-אגו, או דימוי גוף, יעברו תנודות ניכרות ושינויים בפונקציות המוציאות לפועל שלהם. צופה מיומן יכול לזהות בשבירה הזמנית ובהבניה הסופית מחדש של פונקציות והבניות אלו, את ההיסטוריה האונטוגנטית שלהם. הסופר-אגו שבעבר נחשב להבניה פוסט-אדיפלית בלתי גמישה, עובר ארגון משמעותי מחדש במהלך ההתבגרות (אנה פרויד, 52a). האנשה רגרסיבית של הסופר-אגו נצפית בבהירות רבה באנליזות של מתבגרים, שמאפשרות להביט מקרוב ביחסי האובייקט. עבודה אנליטית עם מתבגרים מדגימה את ההתערבות מחדש של פונקציות אגו וסופר-אגו ביחסי אובייקט ינקותיים. חקר נושא זה שכנע את המחבר שהסכנה ללכידות האגו, אינה נובעת מעצמת הדחפים ההתבגרותיים בלבד, אלא במידה שווה מעצמת המשיכה הרגרסיבית. בהנחה של טינה בסיסית בין אגו לאיד, הוא הגיע למסקנה שהבניה נפשית מחדש על ידי רגרסיה מייצגת את המשימה הנפשית הקשה ביותר של ההתבגרות. בדיוק כשם שהמלט משתוקק לניחומיה של השינה אבל פוחד מהחלומות שהשינה עשויה להביא, כך גם המתבגר משתוקק לניחומי הדחפים והאגו אבל פוחד ממעורבות חוזרת ביחסי אובייקט ינקותיים. באופן פרדוקסלי, רק דרך הרגרסיה בהתבגרות יכולים שרידי הטראומה הינקותית, הקונפליקטים והקיבעונות להשתנות על ידי התמודדות עימם באמצעות משאבים מורחבים של האגו, ששואבים תמיכה מהמומנטום ההתפתחותי של גדילה ובשילה. תנועה קדימה זו הופכת לאפשרית דרך דיפרנציאציה של האגו, המורשת הנורמלית של תקופת החביון. החלק הקשור למציאות והמתבונן בעצמי (observing ego) של האגו נשמר, באופן נורמלי, בלתי פגוע במהלך התנועות הרגרסיביות של ההתבגרות. לכן, סכנות הרגרסיה מופחתות או מבוקרות והסכנה הקטסטרופלית של אובדן העצמי, של חזרה לשלב הלא-מובחן או הממוזג נמנעת. רגרסיה כמנגנון הגנה פועלת במקביל לרגרסיה בשרות ההתפתחות. דיפרנציאציה של שני סוגים אלו של רגרסיה בעבודה הקלינית אינה משימה קלה; לעתים קרובות היא אינה אפשרית למשך זמן מה. המחבר עסוק בהשפעה ההדדית של רגרסית אגו ודחף בעת שהם משפיעים על שינויים במבנה הנפשי. התהליך וההישג של שינויים מבניים מומשגים כאן כאינדיבידואציה התבגרותית ומושם דגש על התפקיד המכריע של דה-קטקסיס של ייצוגי אובייקט ינקותיים בהבניה הנפשית מחדש של ההתבגרות. הרגרסיה הספציפית לשלב מעוררת סכנות מל-אדפטיביות חולפות ויוצרת מצב של פגיעות נפשית גבוהה בנעורים. מצב זה מסביר את הסערה הרגשית בגיל זה.
כדי להבהיר יותר את הפונקציה של רגרסיה התבגרותית אפשר להשוותה עם תנועות רגרסיביות של הילדות. מצבי לחץ שתובעים יתר על המידה מהיכולות האדפטיביות של הילד, מובילים באופן נורמלי בילדות לתגובה של רגרסית דחף ואגו. רגרסיות כאלה אינן הופכות לצעדים התפתחותיים שהינם תנאי מקדים לבשילה של דחף ואגו. רגרסיה התבגרותית שאינה הגנתית מטבעה, מהווה חלק אינטגרלי של ההתפתחות, ולמרות זאת, מעוררת חרדה לעתים קרובות. אם חרדה זו הופכת לבלתי נסבלת, אמצעים הגנתיים יופעלו באופן משני. רגרסיה בהתבגרות אינה כשלעצמה הגנה, אלא תהליך נפשי מהותי, שנחוץ למימוש משימת ההתבגרות.
רגרסית אגו מרמזת על חוויה מחדש של מצבי אגו נטושים שהיו מעוז רגיעה וביטחון, או היוו דרכים ייחודיות של התמודדות עם לחץ. באופן רטרוספקטיבי ניתן לזהות בהרבה גחמות התבגרותיות, שנסיגה אסטרטגית הייתה הדרך הבטוחה לניצחון. רק כשרגרסית דחף ואגו מגיעות לחוסר תנועתיות של קיבעון התבגרותי ההתפתחות הפרוגרסיבית נתקעת. רגרסית אגו ניתן למצוא בחוויה מחדש של מצבים טראומטיים, אשר שום ילדות לא הייתה לעולם מאחלת לעצמה. בעימות מחודש עם הוצאות לאור מיניאטוריות של טראומה מקורית במצבי חיים ממשיים, האגו רוכש בהדרגה שליטה על מצבי סכנה טיפוסיים. משחקים התבגרותיים ומרבית הפתולוגיה העבריינית משתייכת לפעילות אגו, לעתים קרובות בלתי אדפטיבית, זו. אוטונומית אגו מורחבת נובעת ממאבק נגד ועם שרידי טראומת ילדות. לכן, ניתן לחשוב על התבגרות כמציעה הזדמנות שניה להשלמה עם מצבי סכנה מציפים (ביחס לאיד, לסופר אגו, ולמציאות) ששרדו את הינקות והילדות.
מצבי אגו התבגרותיים מסוג רגרסיבי ניתנים לזיהוי גם בחזרה ל"שפת פעולה" במובחן מקומוניקציה ורבלית, סימבולית ובשיבה ל"שפת הגוף" - סומטיזציה של מצב הרוח, קונפליקטים ומניעים. התופעה האחרונה אחראית לתלונות ולמצבים פיזיים טיפוסיים רבים של ההתבגרות, במיוחד אנורקסיה נרבוזה והשמנה ממקור פסיכולוגי. סומטיזציה זו נפוצה בעיקר אצל נערות; זהו חלק מדיפוזיה ליבידינאלית שבנשים באופן נורמלי גורמת לארוטיזציה של הגוף. ליבידו של אובייקט מוסט אל חלקי הגוף או מערכת איברים, מעורר יצירה של "תחושות היפוכנדריות ותחושות של שינויים גופניים ידועים היטב קלינית מהשלבים הראשונים של חולי פסיכוטי" (א. פרויד, 58, עמ' 272). במהלך ההתבגרות אנו עשויים לפגוש תופעות אלו ללא תולדה פסיכוטית. כשמהרהרים ב"שפת הפעולה" של ההתנהגות ההתבגרותית, לא ניתן שלא לזהות בתוכה את הבעיה של אקטיביות מול פסיביות. אנטי-תזה זו היא הראשונה בחיי הפרט. עם הנצת ההתבגרות, וההגעה לשיא מבלבל של מתח יצרי וגדילה פיזית, המתבגר נשען לאחור על אופנויות ישנות ומוכרות של הפחתת מתח. רגרסית דחף, בחיפוש אחר אחת מאופנויות אלו, מובילה בהכרח לפסיביות ראשונית, שנמצאת בניגוד גמור לבשילת הגוף, לכישורים הפיזיים המניצים, כמו גם ליכולות המנטליות החדשות המתפתחות. התפתחות פרוגרסיבית מובילה למידה גוברת של התבססות על העצמי, לשליטה גוברת בסביבה, לטרנספורמציה רצונית שלה, ובכך למימוש משאלות שבהישג יד.
מצבי אגו רגרסיביים ניתנים לזיהוי גם בהערצה המוכרות היטב של מתבגרים לגברים ולנשים מפורסמים, אלילים קולקטיביים, כיום בעיקר מעולם הקולנוע והספורט. אנו נזכרים בהורים הנערצים של שנותיו המוקדמות של הילד. דמויותיהם המפוארות הנן בקר, שלא ניתן לוותר עליו, של האיזון הנרקיסיסטי של הילד. אין זה צריך להפתיע שקירות חדר השינה המצופים בפוסטרים של אלילים קולקטיביים, הופכים חשופים ברגע שהליבידו של האובייקט נהיה מעורב ביחסים אמיתיים. אז להקת האלילים בני החלוף הופכת למיותרת כמעט בין לילה.
מצבי אגו ינקותיים הנם בני זיהוי במצבים רגשיים הקרובים להתמזגות. מצבים אלו נחווים לעתים קרובות ביחס להפשטות כמו אמת, טבע, יופי או או אידאלים פוליטיים, פילוסופיים, אסתטים. מתרחש חיפוש אחר מעין מיזוג בזרם של ייצוגים סימבוליים כהפוגה זמנית וכבטחונות נגד מיזוג טוטאלי עם האובייקטים הינקותיים. המרות דת או מצבים התמזגותיים הנוצרים על ידי סמים שייכים לזרם זה של רגרסיות אגו.
רגרסית אגו מוגבלת, יכולה להתרחש רק באגו יחסית לא פגוע. באופן נורמלי, ההיבט של האגו אליו אנו מתייחסים כקריטי והאגו הצופה ממשיכים להפעיל במידה מסוימת את הפונקציות שלהם ומונעים מרגרסית האגו לסור מהמסלול למצב של התמזגות ינקותית. הוצע קודם שעד להתבגרות האגו ההורי הופך עצמו נגיש לילד ומציע מבנה וארגון לאגו כיחידה תפקודית. ההתבגרות מפריעה לברית הזו ולכן רגרסית אגו במתבגר מציבה את האגו במבחן חריף. כשהיא מתרחשת בתוך מבנה אגו פגום היא תוקעת את האגו במצב האבנורמלי הקדום שלו. ההבחנה בין רגרסית אגו נורמלית לפתוגנית תלויה בשאלה האם רגרסית האגו למצב הבלתי-מובחן מתרחשת בקירוב או באופן מושלם, אבחנה דומה לזו שבין חלום והלוצינציה. רגרסיה לאגו פגום בצורה רצינית תהפוך תקיעות מנטלית האופיינית להתבגרות לחולי פסיכוטי זמני או קבוע. מידת חוסר ההתאמה של האגו לעתים נראית לעין רק בהתבגרות, כשהרגרסיה נכשלת, חוסמת את האינדיבידואציה ומונעת בשילת דחף ואגו.
במעקב אחר התפתחות של ילדים סכיזופרנים שהמחבר טיפול בהם בהצלחה בילדות מוקדמת ואמצעית, הוא נהיה ער לכך שהם נתקלים בחזרה של הפתולוגיה הראשונית בהתבגרות המאוחרת. נפילה זו מתרחשת בדרך כלל עם עזיבתם את הבית לקולג', לאחר שביצעו בשנות הביניים צעדים ראויים לציון בהתפתחות הנפשית (כמו למידה ותקשורת) ובהסתגלות החברתית שלהם. הפונקציה ההתפתחותית של רגרסית אגו התבגרותית מובילה לכישלון מוחלט, כשמצבי אגו קדומים שמהם על תהליך האינדיבידואציה לשאוב כוחו עברו ראקטיבציה והתגלו כפגומים באופן קריטי. הגרעין הפתולוגי ניצת שוב. הכשל בהתנתקות הרגשית מהמשפחה במהלך ההתבגרות מדגים עד כמה ילדים אלו חיו על כוחות אגו שאולים בשנות הביניים. הטיפול איפשר להם לקבל הזנה רגשית מהסביבה. הכלה זו עמדה לצדם במהלך החולי האקוטי השני; והפכה את החלמתם לאפשרית. כשחוט הטבור הפסיכולוגי צריך להינתק בהתבגרות, ילדים עם נזק קדום באגו נשענים על מבנה נפשי פגום שלא מתאים למשימה. מקרים אלו שופכים אור על הבעיות המבניות של פסיכופתולוגיה התבגרותית מסוימת, אך גם רומזים לצורך ברצף טיפולי בפסיכוזת ילדות שנכנס אל, או צריך להתחדש בהתבגרות.
אפיון התבגרותי שלא ניתן להתעלם ממנו הוא מאמץ נחרץ לשמר קשר למציאות. כך, להיות אקטיבי, להסתובב ולעסוק כל הזמן בפעילות. הוא נראה גם דרך צורך בחוויות קבוצתיות או יחסים אינדיבידואלים בעלי מעורבות רגשית חיה ואקוטית. שינויים מהירים ולעתים קרובות מפתיעים של יחסים אלו עם בן אחד מהמינים, מדגישים את האופי הלא אמיתי שלהם. מה שמחפשים אחריו אינו קשר אישי אלא חדות של אפקט ועוררות רגשית המופעלת על ידו. לזרם זה שייך הצורך לעשות דברים "בשביל ה-Kick", וכך לחמוק מבדידות אפקטיבית, ושעמום. תמונה זו תיוותר לא שלמה בלי להזכיר את המתבגר המחפש בדידות ובידוד מופלאים במהלכם הוא מלהטט במודעותו עם מצבים אפקטיביים בעלי עוצמה חריגה. נטיות אלו יכונו באופן הטוב ביותר רעב לאפקט ולאובייקט. המשותף למתבגרים אלו הוא צורך במצבים אפקטיביים חדים ועוצמתיים, בין של התעלות ובין של כאב וסבל. ניתן לראות במצבים אפקטיביים אלו תופעה של פיצוי בעקבות אובדן אובייקט מופנם והידלדלות בו זמנית של האגו . החוויה הסובייקטיבית של המתבגר – המבוטאת בתהייה של "מי אני?" מכילה בלבולים מרובים. היא משקפת את מה שממושג כאובדן אגו ודלדול אגו. אובדן אגו מהווה לאורך ההתבגרות איום קבוע על לכידות נפשית וגורם לעליה של התנהגויות שנראות סוטות, אך יש לבחון אותן כמאמצים להמשיך את תהליך ההתבגרות על ידי הצמדות נואשת – אפילו אם בלתי אדפטיבית - למציאות. התמונה הקלינית של הרבה עבריינים לעתים חושפת מרכיב בריא יותר מכפי שנוטים ליחס לה. בנקודה זו המחבר רוצה לדון שוב ברעב לאובייקט והתרוששות של האגו. שני מצבים התפתחותיים אלו מוצאים הקלה מפצה בקבוצה, בכנופיה, בכת ובבני הגיל ככלל. בחברת המתבגרים מצויים גירוי, שייכות, נאמנות, אמפתיה ורזוננס. המחבר נזכר בהקשר בזאטוט הבריא במחקרה של מאהלר (63) אשר מראה בעת משבר הספרציה-אינדיבידואציה יכולת מדהימה "למצות אספקת מגע והשתתפות מהאם", בהתבגרות היא מושגת מקבוצת השווים. הזאטוט דורש את הסיוע של האם בכדי להגיע לאוטונומיה; המתבגר פונה לקהל הנתון, בכדי למצות את מאגרי הקשר הללו שבלעדיהם האינדיבידואציה השניה לא ניתנת למימוש. הקבוצה מאפשרת הזדהויות, התנסויות בתפקיד ללא דרישה למחויבות קבועה. היא מתירה התנסויות באינטראקציות כפעולת התנתקות מתלויות ילדיות ולא כפתיחה של איזשהו קשר אישי ואינטימי חדש ומתמשך. הקבוצה חולקת ובכך מפחיתה רגשות אשמה אינדיבידואלים המלווים את ההשתחררות (אמנציפציה) מהתלויות הילדיות. ככלל, בני הגיל מרככים את הדרך לחברות בדור החדש שבו על המתבגר לרכוש את זהותו החברתית, האישית, והמינית כמבוגר. כשיחסי שווים רק מחליפים את התלויות הילדיות, הקבוצה מפספסת את מטרתה. במקרים אלו, התהליך ההתבגרותי עבר קצר, והתוצאה היא שתלויות רגשיות לא פתורות הפכו לאפיונים אישיותיים קבועים. במצבים כאלו החיים בתוך הדור החדש יתפתחו באופן משונה כמו משחק צללים של עברו של האדם: מה שהיה צריך להימנע נאלץ לשחזר עצמו בדיוק נאמן.
מתבגרת מבוגרת יחסית, נתקעה בעמדה אנטי קונפורמית נוקשה ששימשה כהגנה נגד משיכה רגרסיבית חזקה באופן בלתי רגיל, הבהירה היטב את הנושא, בהרהרה בדוגמא לחוסר קונפורמיות, היא אמרה: "אם אתה מתנהג בניגוד למצופה, אתה מתנגש מימין ומשמאל בכללים וחוקים. היום כשהברזתי לבית ספר – פשוט לא הלכתי – זה גרם לי להרגיש ממש טוב, זה נתן לי תחושה שאני בן-אדם, לא סתם אוטומט. אם אתה ממשיך למרוד ולהתנגש בעולם שמסביבך מספיק זמן אז קווי מתאר של עצמך מצטיירים במודעות שלך, אתה זקוק לכך. אולי כשאתה יודע מי אתה, אתה לא צריך להיות שונה מאילו שיודעים, או שחושבים שהם יודעים, מי אתה צריך להיות". הצהרה כזו מצביעה על כך שמבנה חברתי מוצק הוא תנאי נחוץ לעיצוב אישיות בהתבגרות.
כעת ידונו ההשלכות הרחבות יותר של העובדה שרגרסיה בהתבגרות הינה תנאי יסוד להתפתחות פרוגרסיבית. מתצפיות קליניות המסקנה היא שהמתבגר הגיע למגע רגשי עם תשוקות של הינקות והילדות המוקדמת כדי שיוותרו על הקטקסיה המקורית שלהם; רק אז יכול העבר להימוג לזיכרונות מודעים ובלתי מודעים, והתנועה קדימה של הליבידו נותנת לנער/ה את העוצמה הרגשית המיוחדת והכוח של המטרה. האיכות המיוחדת ביותר של ההתבגרות מצויה ביכולת לנוע בין מודעות רגרסיבית ופרוגרסיבית בקלות שאין דומה לה בשום תקופה בחיים. נזילות זה עשויה להסביר את ההישגים היצירתיים המרשימים – והציפיות הנכזבות – בגיל זה. ההתנסות ההתבגרותית עם העצמי והמציאות, עם רגשות ומחשבות תיתן צורה ותוכן מתמשכים ומדויקים לאינדיבידואציה במימוש על הסביבה. בחירת מקצוע למשל, מייצגת צורה משמעותית אחת כזו של מימוש.
בתהליך הינתקות מאובייקטים ראשוניים של אהבה ושנאה, איכות של יחסי אובייקט מוקדמים מופיעה כאמביולנציה. התמונה הקלינית של התבגרות מדגימה את הדיפוזיות של דחפים אינסטינקטואלים. מעשים ופנטזיות של תוקפנות גולמית טיפוסיים להתבגרות כלל ולבנים מתבגרים במיוחד. המחבר לא מתכוון שכל המתבגרים הם תוקפניים בגלוי, אלא שדחף תוקפני מתקיים לפני ההתבגרות ודורש אמצעים סתגלניים חדשים. הדפוס שאמצעים אלו ייטלו, יהא התקה, סובלימציה, הדחקה או היפוך, אינו הנושא כאן. אנליזה של תוקפנות גלויה מובילה בהכרח למרכיבים של זעם וסדיזם ינקותיים, במהות, לאמביולנציה ינקותית. יחסי אובייקט ינקותיים, הקמים לתחייה בהתבגרות, יופיעו בצורותיהם המקוריות. חיזוק יחסי אובייקט פוסט-אמביוולנטיים הוא משימה הכרחית של ההתבגרות. חוסר יציבות רגשית של יחסים וההצפה של פונקציות אגו אוטונומיות על ידי האמביוולנטיות יוצרת במתבגר מצב של לביליות מסוכנת וסתירות בלתי מובנות באפקט, בדחף, במחשבה, ובהתנהגות. התנודות הרגשיות בין אהבה ושנאה קיצוניים, אקטיביות ופסיביות, התפעמות וחוסר עניין הינם אפיון ידוע של ההתבגרות. תופעה זו שווה חקירה בהקשר של האינדיבידואציה. מצב של אמביולנציה מפגיש את האגו עם מצב שבשל הבשלות היחסית של האגו, נחווה כבלתי נסבל, ועם זאת לפחות זמנית, הוא מעבר ליכולת הסינתזה של האגו להתמודד עימו באופן בונה. הרבה ממה שנראה כפעולה הגנתית, כמו אופוזיציונאליזם, נגטיביזם, אדישות, הינו רק ביטוי של מצב אמביוולנטי שחדר לאישיות הכוללת.
להלן יודגמו דברים אלו עם מקטעים מאנליזה של נער בן 17. הנער מוכשר ואינטלגנטי, התייחס לאנשים ברמה אינטלקטואלית, טוב יותר למבוגרים מאשר לשווים. יחס פסיבי-אגרסיבי חדר למערכות יחסיו בעיקר במשפחה. ניתן היה להבחין בחיים פנימיים רוגשים שלא היה להם ביטוי בהתנהגות האפקטיבית. הנער נתון היה למצבי רוח, נוטה להסתרה, הראה תפקוד לא יציב בבית הספר, ונגטיביזם יחד עם תובענות קרה בבית. ניתן היה להבחין במכלול מתנשא, שחצנות שלא ניתן לחדור בעדה. מצב אבנורמלי זה תוחזק על ידי הגנות אובססיביות קומפולסיביות. הבחירה בהגנות אלו כשלעצמה מרמזת על התפקיד השולט של אמביולנציה בפתוגנזה.
רק כשהפנטזיות של הנער נהיו נגישות אפשר היה להעריך את הצורך שלו בארגון הגנתי נוקשה ובלתי פגיע. כל מעשה ומחשבה בחיי היום יום שלו לוו על ידי התערבות, עד כה בלתי מודעת, עם האם תוך שותפות מפונטזת לפשע שלה. הוא היה בעל צורך לא מסופק לקרבה לאמו שעזבה אותו מגיל מוקדם לטיפולה של קרובת משפחה. הנער תמיד העריץ, קינא, ושיבח את אמו. האנליזה סייעה לו לחוות את השנאה, הבוז והפחד ביחס אליה בכל עת שמשאלות עוצמתיות שלו כלפי הנדיבות החומרית שלה נחסמו. נהיה ברור שפעולותיו ומצב רוחו נקבעו על ידי הגאות והשפל של האהבה והשנאה שחש כלפי אמו או שדמיין שאמו חשה כלפיו. כתוצאה מכך, למשל, הוא לא היה מכין את שיעוריו כשהמחשבה שהצלחה אקדמית תשמח את אמו השתלטה עליו. כשקיבל פרס בבית הספר, שמר זאת כסוד מאמו כדי שלא תוכל להתהדר בהישג שלו כ"נוצה בכובעה שלה" או במילים אחרות, לקחת אותו ממנו. כשיצא לטייל עשה זאת בהיחבא, מפני שאמו העדיפה נער המבלה בחוץ וכדי להעמידה במצב בו היא שוגה, נתן לה לגדף אותו על כך שאינו מקבל כלל אוויר צח. אם נהנה מהצגה או הזמין חבר לביתו, התענוג של האירוע היה מתקלקל אם אמו הביעה עמדה חיובית. כנקמה, התאמן בפסנתר כפי שאמו רצתה, אבל ניגן הכל פורטיסימו, בידיעה שצליל רועש זה עולה על עצביה. נגינה קולנית היוותה תחליף ללצעוק עליה. ההכרה בתוקפנות שלו הפכה אותו לחרד. בנקודה זו, האנליזה של האמביוולנציה של הנער נחסמה על ידי הגנה נרקיסיסטית. הוא חווה עצמו כזר, בלתי מעורב באירועי היום, וכרואה את הסביבה בקווי מתאר מטושטשים ומעורפלים. ההגנה האובססיבית הקומפולסיבית הרגילה שלו (קטלוג, תיוק, תיקון) נכשלה בהתמודדות עם מצב חירום זה של דה-פרסונליזציה אותו חווה כדי לא נעים ומדאיג. העבודה האנליטית החלה לזרום שוב כשנהיה ער לאספקט הסדיסטי של האמביוולנציה שלו, ומצב האגו המוזר עזב אותו. הוא חש והמליל את דחפיו לתקוף ולהכאיב לאמו פיזית בכל פעם שתסכלה אותו. תחושת התסכול לא הייתה תלויה בפעולותיה האובייקטיביות אלא בגאות ובשפל של צרכיו. השחזור של האמביוולנציה הינקותית היה בולט. כעת יכל להבחין בין האם של תקופת הינקות לבין הנוכחית. התפתחות זו אפשרה לעקוב אחר המעורבות של פונקציות אגו בקונפליקט האמביוולנציה ההתבגרותית שלו ולאפשר את שיקום האוטונומיה שלהן.
מעניין היה לצפות כיצד בפתרון קונפליקט האמביוולנציה אפיונים נבחרים מסוימים של אישיות האם הפכו למאפיינים של האגו של הנער, כמו יכולתה לעבוד, השימוש שלה באינטלגנציה, והחברותיות שלה, כולם הפכו לאובייקטים לקנאתו. מצד שני, חלק מערכיה ותכונות האופי שלה נדחו על ידו כמעוררי סלידה. הם לא נתפסו יותר כחוסר רצון שרירותי להיות מה שישמח וינחם את הילד. קביעות אובייקט משנית ביחס לאם של תקופת ההתבגרות הושגה. האם האומניפוטנטית של תקופת הינקות הוחלפה על ידי ההכרה של הבן באפשרותה לטעות ובמידותיה הטובות, היא הפכה אדם. רק דרך רגרסיה יכל הנער לחוות מחדש את דמות האם ולמסד אבחנות אלו שהובילו לנטרול של יחסי אובייקט אמביוולנטיים פרה-אדיפלים. הארגון הנפשי מחדש נחווה באופן סובייקטיבי על ידו כמימוש חד של תחושת עצמי, של מודעות ושכנוע שניתן לסכמם בביטוי "זה אנוכי". מצב זה של מודעות ושל תחושות סובייקטיביות משקף את האבחנה המניצה באגו אשר מומשגת כאן כתהליך האינדיבידואציה השני.
החדווה הראשונה שמתחוללת עם רכישת העצמאות מההורה המופנם, מלווה באפקט דיכאוני שנובע מאובדן האובייקט הפנימי, ולכן הושווה למצב של עיבוד אבל. באופן נורמלי, רציפות ביחס אל ההורה האקטואלי מתקבלת לאחר שהתרחש ויתור על האופי הינקותי של היחסים. העבודה של האינדיבידואציה נוגעת לייצוגי האובייקט ההורי, הינקותי והעכשווי. שני אספקטים אלו נובעים מאותו אדם, בשלבים שונים של ההתפתחות. קונסטלציה זו נוטה לבלבל את יחסו של המתבגר להורה שנחווה בחלקו או בשלמותו כאותו אחד של הינקות. בלבול זה מוחרף כל פעם שההורה משתתף בשינוי עמדות של המתבגר ומוכיח שאינו מסוגל לשמר עמדה קבועה כמבוגר אל מול הילד המבשיל. התנתקות התבגרותית מאובייקטים ינקותיים מחייבת דה-קטקסיס שלהם לפני שהליבידו יכול להיות מופנה החוצה בחיפוש אחר סיפוק אצל אובייקט תואם שלב בסביבה חברתית רחבה יותר. אנו צופים בהתבגרות בכך שהליבידו של האובייקט, במידות שונות, נסוג מאובייקטים חיצוניים ופנימיים והופך לליבידו נרקיסיסטי על ידי התקתו לעבר העצמי. היסט זה השלכותיו הינם התמקדות והתעמקות בעצמי של המתבגר שמתפעל מעצמו על היותו בלתי תלוי באהבה ובשנאה של האובייקטים של ילדותו. ההצפה של העצמי בליבידו נרקיסיסטי יש לה השפעה של האדרה-עצמית והערכת יתר של כוחות גוף ונפש. מצב זה משפיע על ביקורת המציאות לרעה. המחבר מזכיר בהקשר את תאונות הרכב הנפוצות של מתבגרים שמתרחשות למרות מיומנות טובה וידע טכני. לו הייתה האינדיבידואציה עוצרת בשלב זה, היינו פוגשים פתולוגיות נרקיסיסטיות שונות; כשהנסיגה מעולם האובייקטים, ההפרעה הפסיכוטית, מייצגת את התקיעות החריפה שבהם.
השינויים הפנימיים המלווים את האינדיבידואציה ניתנים לתיאור כהבניה מחדש במהלכה דה-קטקסיס של ייצוגי האובייקט ההורי באגו מביאים לחוסר יציבות כללית, תחושת חוסר מספיקות וניכור. במאמץ להגן על לכידות האגו, מגוון מוכר של הגנות, פיצויים והתאמות בלתי סתגלניות מופעלים לפני שמושג איזון חדש. השגתו מזוהית בסגנון חיים אוטונומי. בעת בה תהליך האינדיבידואציה בעיצומו, סטייה, כלומר התנהגות לא רציונאלית, תוססת תהא בולטת ביותר. אמצעים קיצוניים אלו משמשים כדי להגן כנגד התפרקות רגרסיבית. המתבגר במצב זה מציב לקלינאי משימה מאוד עדינה של הבחנה לגבי האופי הפתולוגי או הנורמלי של התופעה הרגרסיבית הנידונה. העמימות נובעת מהעובדה שהגנה כנגד רגרסיה עשויה להיות לא פחות סימן להתפתחות נורמלית מאשר לאב-נורמלית. התנועות הרגרסיביות מייצגות את הגרעין של נקודות קיבעון התבגרותיות, אשר סביבן הכשלים בתהליך ההתבגרותי מאורגנים. המחבר מציע שהגנה כנגד רגרסיה הינה, במידה שווה, סיבה לדאגה, מפני שהיא עשויה לייצג מחסום שלא ניתן להתגבר עליו במהלך ההתפתחות הפרוגרסיבית.
התנגדות לרגרסיה יכולה לבוא לביטוי באופנים רבים. אחד מודגם בהתרחקות העוצמתית של המתבגר אל העולם החיצון, לפעולה ולתנועה גופנית. באופן פרדוקסלי, עצמאות והגדרה עצמית בפעולה ובמחשבה נוטות להיות אלימות וחסרות זהירות ביותר בכל עת שהמשיכה הרגרסיבית יש לה כוח חריג. המחבר הבחין שילדים שהיו תלויים במיוחד במהלך ילדותם מצאו מפלט בהתבגרות ביחס ההפוך, כלומר ניתוק מרוחק מההורה בכל מחיר, בכך השיגו ניצחון אשלייתי. במקרים אלו, פעולה ומחשבה נקבעות פשוט על ידי העובדה שהם מייצגים את ההיפוך של הציפיות, משאלות ועמדות של ההורים או של ייצוגיהם בחברה כמו מורים, שוטרים ומבוגרים ככלל, או באופן יותר מופשט, חוק, מסורת, מוסכמות, בכל צורה וללא תלות במטרה ומשמעות חברתיות. כאן שוב, הפרעות חולפות באינטראקציה בין המתבגר לסביבתו שונות איכותית מאלו שרוכשות קביעות בטרם עת על ידי עיצוב הגנתי, של היחס של האגו לעולם, ובכך מביאות את התהליך ההתבגרותי לתקיעות במקום לסיום.
הניסיון עם הילד והמבוגר הנוירוטי הרגיל להתמקדות בהגנות כמכשולים להתפתחות נורמלית. אנו נוטים לחשוב על רגרסיה כתהליך מנוגד להתפתחות פרוגרסיבית, להבשלת דחפים, ולדיפרנציאציה של האגו. מתבגרים יכולים ללמד שקונוטציות אלו הינם מוגבלות ומגבילות. נכון שאיננו מוכנים עדיין לומר מה, במצב הרגרסיבי, הינו פשוט החייאה סטטית של העבר ומה מבשר הבנייה נפשית מחדש. סביר להניח שהמתבגר המקיף עצמו בחדרו עם פוסטרים של אלילים לא רק חוזר על תבניות ילדות שפעם סיפקו צרכים נרקיסיסטים, אלא בו זמנית לוקח חלק בחוויה קולקטיבית שהופכת אותו חבר אמפתי בקבוצת השווים. התבנית בשלב זה של החיים מקדמת את התהליך ההתבגרותי דרך השתתפות בטקס שבטי סימבולי, מסוגנן ואקסקלוסיבי. רגרסיה בתנאים מעודדים כאלו אינה מחפשת רק את הארגון מחדש של העבר אלא הגעה לעתיד חדש דרך מעקף לאורך מסלולים מוכרים. משפט של ג'ון דיואי עובר במודעות כאן. "ההווה", הוא אמר "אינו דבר מה שבא לאחר העבר… הוא הינו מה שהחיים הינם כאשר משאירים את העבר מאחור".
מתצפיות קליניות נהיה ברור שהתהליך ההתבגרותי הכולל את משימות הניתוק מהאובייקטים הראשוניים וכן נטישת מצבי אגו ינקותיים, מחייב חזרה לשלבים מוקדמים של התפתחות. רק דרך ההמחזה מחדש של המעורבויות הרגשיות הינקותיות ושל עמדות האגו הצמודים להן (פנטזיות, אופני התמודדות, ארגון הגנתי) ניתן להשיג את ההתנתקות מאובייקטים מופנמים. הישג זה, אזי, תלוי ברגרסית דחף ואגו, אשר שניהם עושים שימוש במהלך התפתחותם במגוון של אמצעים בלתי אדפטיביים, מבחינה פרגמטית. באופן פרדוקסלי ניתן לומר שהתפתחות פרוגרסיבית תיעצר אם רגרסיה לא תתרחש כהלכה בזמן המתאים בתוך התבנית השלבית של תהליך ההתבגרות.
בהגדרת תהליך האינדיבידואציה כאספקט של האגו במשימה הרגרסיבית של ההתבגרות, נהיה ברור שהתהליך ההתבגרותי מהווה, במהות, מתח דיאלקטי בין נסיגה לפרימיטיבי לבין השגת מובחנות (דיפרנציאציה), בין עמדות רגרסיביות לפרוגרסיביות, כל אחת מהן שואבת את תנופתה מהאחרת, כשם שכל אחת הופכת את האחרת לסבירה ובת ביצוע. המתח החבוי בתהליך דיאלקטי זה, מציב עומס לא רגיל על ארגון האגו והדחף כאחד, או למעשה, על האינטראקציה בינהם. מתח זה אחראי לעיוותים הרבים והשונים ולכשלי אינדיבידואציה – קליניים ותת-קליניים – אשר פוגשים בהם בגיל זה. הרבה ממה שנראה במבט ראשון כהגנתי בהתבגרות ניתן, באופן מדויק יותר, לזיהוי כתנאי מקדים להתפתחות פרוגרסיבית בכדי להתחיל ולהמשיך לזרום.


*  סוכם ונערך במכון סאמיט.
בדיבור על תהליך אינדיבידואציה שני של ההתבגרות ברור ששלב הספרציה של הינקות (במובן של מרגרט מאהלר) לא מעורב בתהליך מרמה גבוהה יותר זו של דיפרנציאציה פסיכולוגית. החוויה הראשונית של "אני ולא-אני" של עצמי ואובייקט אין לה רזוננס השוואתי בהתפתחות התבגרותית נורמלית. רגרסיה לשלב כזה אופיינית למתבגר הפסיכוטי; היא נראית בסימפטומטולוגיה של מיזוג (merger) ובתופעות חולפות של דה-פרסונליזציה בהתבגרות.

 

 

  מכון בקשר  ת.ד. 8795, קריית שמונה  טל. 04-6959208 נייד: 050-5761651   E-mail: michael@bekesher.com      www.bekesher.com

Add to Favorites  |  Make Us Your Home Page  |  Site Map  |  [Top]
לייבסיטי - בניית אתרים